מתחם העונש ההולם — תיקון 113 והבניית שיקול הדעת בענישה
עד 2012 גזירת הדין בישראל הייתה שיקול דעת כמעט חופשי. תיקון 113 לחוק העונשין שינה זאת: הוא הוסיף לפרק ו'
עד 2012 גזירת הדין בישראל הייתה שיקול דעת כמעט חופשי. תיקון 113 לחוק העונשין שינה זאת: הוא הוסיף לפרק ו'
ברוב התיקים הפליליים אין עד שראה. יש שרשרת של נתונים — איכון, מצלמה, תכתובת, ממצא פורנזי — שמהם מבקשת התביעה
במשך עשרות שנים נהג בישראל הכלל ש"ראיה היא ראיה" — גם אם הושגה שלא כדין, היא קבילה, והפגם משפיע לכל
הודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", וזו בדיוק הסיבה שהדין מתייחס אליה בחשדנות. אדם שהודה בחקירה אינו בהכרח אדם שיורשע — יש
"מעבר לכל ספק סביר" הוא הביטוי המוכר ביותר במשפט הפלילי, וגם המובן פחות. הוא אינו סיסמה — הוא כלל משפטי
בין תקיפה פשוטה לבין עבירה שהעונש בצידה עשרים שנה מפרידות כמה מילים בכתב האישום. אותה מכה בדיוק יכולה להיות עוון
ביולי 2019 נכנס לתוקף תיקון 137 לחוק העונשין, ששינה מהיסוד את מדרג עבירות ההמתה. העבירות "רצח" ו"הריגה" שהכירו במשך עשרות
אחת השאלות הנפוצות ביותר היא "עברו שנים — התיק כבר התיישן?". התשובה תלויה בסוג העבירה, אבל גם — ובעיקר —
יש מצבים שבהם אדם עשה בדיוק את מה שהחוק אוסר — ובכל זאת אינו נושא באחריות פלילית. אלה הסייגים לאחריות:
ברוב התיקים הפליליים יש יותר מאדם אחד. השאלה מי מהם "ביצע" את העבירה, מי רק סייע ומי שידל אחר לעשותה