אדם שמכר רכב שלא ידע שהוא גנוב, נהג שהחזיק חומר שלא ידע מהו, אזרח שנשא אולר שלא ידע שהוא אסור — בכל אחד מהמקרים האלה השאלה אינה מה קרה, אלא מה האדם חשב שקורה. בדיני העונשין, הפער בין המציאות לבין התמונה שבראשו של הנאשם הוא שדה שלם — והוא מוסדר בשני סעיפים.
טעות במצב דברים — סעיף 34יח
סעיף 34יח לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע את העיקרון: העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים — יישא באחריות לפי המצב כפי שדימה אותו, ולא לפי המצב האמיתי.
במילים אחרות: בוחנים את האדם לפי העולם שהוא האמין שהוא פועל בו. אם בעולם ההוא לא הייתה עבירה — אין עבירה.
שתי הערות שמשנות את התמונה:
- הסעיף אינו דורש שהטעות תהיה סבירה. גם טעות מופרכת, אם היא כנה, שוללת את היסוד הנפשי בעבירות של מחשבה פלילית. הסבירות משמשת ראיה לכנות — לא תנאי.
- אך כאשר הדין קובע אחריות גם ברשלנות, טעות בלתי סבירה לא תסייע: ייוחס לאדם מה שאדם סביר היה יודע. ראו רשלנות ואחריות קפידה.
איך זה נראה בפועל
- החזקת נכס גנוב — האמונה שהרכוש נקנה כדין שוללת את יסוד הידיעה.
- עבירות סמים — טענה שהחבילה הועברה בלי ידיעה על תוכנה. ראו החזקת סם לצריכה עצמית.
- עבירות מרמה — אמונה כנה בזכאות לכסף או בנכונות מצג. ראו קבלת דבר במרמה.
- הגנה עצמית מדומה — אדם שסבר בטעות שנשקפת לו סכנה. כאן הטעות פועלת דרך סייגי האחריות.
- גיל הקורבן — בעבירות שבהן הגיל הוא נסיבה, השאלה מה ידע או סבר הנאשם היא קריטית.
שימו לב: "טעות כנה" אינה מילת קסם. היא נבחנת מול מכלול הראיות — התנהגות, מחיר, נסיבות המסירה, עבר, ואמירות קודמות. ראו ראיות נסיבתיות.
טעות במצב משפטי — סעיף 34יט
כאן הכלל הפוך, והוא חד: אי-ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות — אלא אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר.
החריג קיים, אך הוא צר מאוד. בפועל הוא נטען בעיקר כאשר:
- האדם הסתמך על עמדה רשמית של הרשות המוסמכת, שניתנה לו באותו עניין;
- הדין היה סותר או בלתי ברור באופן קיצוני במועד המעשה;
- לא הייתה כל דרך סבירה לדעת שהתנהגות מסוימת נאסרה.
מה שכמעט אף פעם אינו מספיק: "לא ידעתי שזה אסור", "כולם עושים את זה", או הסתמכות על ייעוץ של מי שאינו הגורם המוסמך. עם זאת, הסתמכות על ייעוץ מקצועי אמנם אינה פוטרת — אך היא משמשת טיעון של ממש בשלב הענישה.
ההבדל שקובע את התיק
ההבחנה בין שני הסעיפים היא ההבחנה בין "לא ידעתי מה אני מחזיק" לבין "לא ידעתי שאסור להחזיק את זה".
- הראשונה — טעות במצב דברים — היא לרוב הגנה טובה.
- השנייה — טעות במצב משפטי — כמעט ואינה.
לכן, אופן ניסוח הגרסה בחקירה הוא קריטי. אותו אירוע עצמו יכול להישמע כשתי טענות שונות לחלוטין, ואחת מהן מוליכה לזיכוי בעוד השנייה מוליכה להרשעה. זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שאין למסור גרסה בלי היוועצות. ראו זומנת לחקירה — מה עושים כעת.
מה צריך להראות
- תיאור קונקרטי של מה שהאדם סבר — לא הכחשה כללית.
- עיגון חיצוני: הודעות, חשבונית, עדים, נסיבות הרכישה או המסירה.
- עקביות בין הגרסה בחקירה לבין העדות במשפט.
- הסבר להתנהגות שנראית מפלילה — בריחה, מחיקה, הכחשה ראשונית.
- נטל. הנאשם אינו נדרש להוכיח את טעותו; די בכך שהיא מעוררת ספק סביר.
שאלות נפוצות
טעות לא סבירה עוזרת?
בעבירות של מחשבה פלילית — כן, אם היא כנה. בעבירות רשלנות — לא.
עורך דין אמר לי שזה מותר.
לרוב אינו פוטר מאחריות, אך יכול להיות שיקול משמעותי בענישה ולעיתים בשאלת העניין לציבור.
לא ידעתי שהחוק השתנה.
ככלל אין בכך הגנה, למעט מצבים חריגים של טעות בלתי נמנעת באורח סביר.
מה עם אחריות קפידה?
שם המצב שונה: די בעצם המעשה, והנאשם צריך להראות שנהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ושעשה כל שניתן למניעה.
נושאים קשורים
האמור בעמוד זה הוא מידע משפטי כללי ואינו ייעוץ משפטי.